כשאתה מרגיש שאתה נופל לא מעט. זה הזמן להפסיק לקחת את ההצלחות שלך כמובן מאליו.
בחיים שלנו אנחנו נכשלים, ונופלים לא מעט, ואם נשים לב אנחנו נראה שכל אותם הנפילות שלנו הם לא רבים, אלה הם היחידים שאנחנו זוכרים לרוב. אנחנו לא מתכוונים מתכננים מצפים ליפול זה פשוט קורה בלי שאנחנו נרצה. כשאני יוצא מהבית ונתקל באירוע חריג כגון תאונה ,גילוי מצב בריאותי, אדם שלא ציפית לפגוש, פחד שזה עתה נכנס לחיים, או איזה ידיעה מסעירה זה נצרב בזיכרון, אפילו למשך תקופה מסוימת אתה זוכר זאת.
לעומת זאת ההצלחות שלנו, אנחנו מצפים להם, רוצים אותם, מאחלים להם, גם אם לא יודעים איך. הם מתוכננים לרוב מהצעד הראשון, ולכן הריגוש הזיכרון מההצלחות שלנו הוא פחות.
אדם המחליט להשתתף בתחרות ריצה ומנצח, אז נכון הניצחון מרגש מאוד, יש שימחה גדולה, סיפוק שאין לתאר. אך האם הוא מתרגש כל פעם שהוא רץ בשביל עצמו או באימונים. אותו דבר זה ההצלחות שלנו בנוסף לאותם דברים שאנחנו משיגים מעמל רב, יש גם את אלה שאנחנו לא שמים לב אליהם, לא נותנים להם את הבמה הראויה להם, ביום יום.
במושג הצלחה יש חלק נוסף חשוב, שאנחנו פחות מעריכים אותו ואפילו לרוב אנחנו לקחים אותו כמובן מאליו, והוא הצלחה ערכית. הצלחה ערכית מתייחסת להצלחה שלנו במערכות יחסים, בחברויות, בשיתוף הפעולה שאנו מסוגלים ליצור עם האחר, בסובלנות שלנו, בתמיכה, ועזרה שאנו מעניקים לסובבים אותנו, כגון משפחה, חברים, שכנים עבודה, ואפילו אנשים שאנחנו לא מכירים, ועוד רבים וטובים, יש לנו כאלה הרבה מאוד ביום יום.
כמו שאנחנו אומרים תודה גם אם זה משהו שאנחנו יודעים שמגיע לנו, כגון שכר על עבודה, שרותי בריאות, שירות שילמנו עבורו, זכויות שמגיעים לנו וכו…
גם אני צריך לתת לכל אותם רגעים קטנים שאני נותן, ועושה יום יום בחיי הפרטיים וכלליים את הערך שמגיע , על ידי שנפסיק לקחת כמובן מאליו את המעשים שלנו ואת מה שאנו נותנים.
ואז נבין שהקטן (ההצלחות, היכולות ) הוא הגדול.
והגדול,(הכישלונות, הנפילות) הוא הקטן.